How Did My Love Affair with the Jackals Begin?
- iritdrob
- Jul 31
- 4 min read
Eddie was my dog. Sadly, he passed away in 2021, but his memory will stay with me forever.
I adopted him in 2010 from the Tel Aviv municipal shelter. He was a dominant and aggressive dog, and every walk with him was filled with frustration and tears. But I couldn’t give up on him. I decided to commit to both individual and group rehabilitation programs. I was already in love. Over time, he became my other half. I took him with me everywhere I could.
Before Eddie, I was afraid of dogs — so in a way, he helped me overcome my fears. He taught me so much: about unconditional love, loyalty, devotion, and commitment.
Because of his aggressive nature, we couldn’t go to dog parks. Instead, we started walking in Yarkon Park, just near my home. Thanks to those walks — and my camera — I discovered a whole new and amazing world of urban wildlife right next to us.
My love affair with the jackals started by chance — and no, it wasn’t love at first sight.
On one of our walks, a female jackal growled at us. It was a tense moment, and I was shaken. I didn’t understand what we had done wrong. Later, I realized we had accidentally come too close to her pups. She was simply protecting them — like any mother would.
That moment changed something in me. From then on, I began documenting the jackals every single day — twice a day — spending hours near them, observing, learning, and mostly... feeling deeply moved.
Over time, I fell in love. I witnessed their world: courtship and mating, cooperation and care, joy and play, conflict, fear, and affection. Some moments are forever etched in my memory — a pup nursing, a jackal peeking out of the bushes with a sweet expression, one falling asleep right next to me.
Through my lens, I discovered a whole world of values: family bonds, love, care, devotion, loyalty, cooperation, beauty, and joy — values that reminded me of Eddie and speak to all of us.
Eventually, Eddie became part of my advocacy journey. He was a true star, and he always will be.
Unfortunately, not everyone loves jackals. One of the most common complaints from residents concerns the protective behavior of jackals during pup season. Over the years, I’ve found myself educating the public through my photos and personal stories.
Here’s what people need to understand: unlike humans, jackals don’t have homes to go back to. Their home is the vegetation outside — even if it’s in our backyards.
The more we destroy their natural habitats, the more we’ll see them near us. We build over their land, so where are they supposed to go? And they thrive near us because of the abundance of food we provide — yet we blame them for “overpopulation” (a problematic term in itself). But is it really their fault?
Humans are the most invasive, destructive species of all. We’ve long forgotten what it means to live with nature. So I’m here to remind us.
Coexistence is possible – if we only choose it.🌿 Feel free to share and spread the message.
איך התחיל הרומן עם התנים?
אדי היה הכלב שלי. הוא מת לצערי בשנת 2021, אבל הזיכרון שלו ילווה אותי תמיד.
אימצתי אותו מהכלבייה העירונית של תל אביב בשנת 2010. הוא היה כלב דומיננטי ותוקפני, וכל טיול איתו לווה בתסכול – ולעיתים גם בבכי. אבל לא יכולתי לעזוב אותו. החלטתי לקחת אותו לשיקום – פרטני וגם קבוצתי. כבר הייתי מאוהבת.
עם הזמן הוא הפך לחצי השני שלי. לקחתי אותו איתי לכל מקום שיכולתי.
לפניו פחדתי מכלבים – כך שלמעשה, הוא עזר לי להתגבר גם על הפחדים שלי. מעבר לזה, הוא לימד אותי כל כך הרבה: אהבה ללא תנאים, נאמנות, מסירות ומחוייבות.
בגלל האופי התוקפני שלו לא יכולנו ללכת לגינות כלבים, אז התחלנו לטייל יחד בפארק הירקון – ממש ליד הבית. בזכות הטיולים איתו ועם המצלמה, גיליתי עולמות שלמים של חיות בר – כאן, ליד הבית שלנו.
הרומן עם התנים התחיל במקרה. ולא – זו ממש לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
במהלך אחד הטיולים עם אדי, תנה נהמה עלינו. נלחצתי מאוד, לא הבנתי מה עשינו. בדיעבד הבנתי שעמדנו ליד הגורים שלה מבלי לדעת, והיא פשוט הגנה עליהם – כמו כל אמא.
הרגע הזה שינה אצלי משהו. מאז אותו מפגש התחלתי לתעד את התנים מדי יום – פעמיים ביום. ביליתי לידם שעות, למדתי להבין אותם, להתרגש מהם, ובעיקר – להכיר אותם מקרוב.
עם הזמן התאהבתי.
חוויתי איתם רגעים של חיזור והזדווגות, טיפול בגורים, שיתוף פעולה, דאגה הדדית, הנאה, מאבקי כוח, משחק ואהבה.
חלק מהרגעים נחרטו בזיכרוני לנצח: גורי תנים ברגע הנקה, תן מציץ מבין השיחים במבט מתוק, תן נרדם לידי.
דרך המצלמה גיליתי עולם ערכים שלם: משפחתיות, אהבה, דאגה, מסירות, נאמנות, מחוייבות, משחק, יופי – אותם ערכים שאדי לימד אותי – והם נוגעים לכולנו.
לימים, אדי הפך להיות חלק ממסע ההסברה שלי לדו־קיום. הוא היה כוכב אמיתי – ותמיד יישאר כזה.
לצערי, לא כולם אוהבים את התנים. אחת התלונות הנפוצות מתייחסת להתנהגות המגוננת שלהם בתקופת הגורים. עם השנים מצאתי את עצמי עושה הסברה לציבור – בעזרת הצילומים והסיפורים האישיים שלי.
צריך להבין: בניגוד לבני אדם – לתנים אין בית לחזור אליו. הבית שלהם הוא הצמחייה – גם אם היא בחצרות שלנו.
ככל שנגזול מהם שטחי מחייה – נראה אותם יותר לידנו. אנחנו בונים על השטח שלהם, אז לאן הם אמורים ללכת?
ולידנו הם משגשגים – בגלל שפע המזון שאנחנו מייצרים. ואז מאשימים אותם שהם "מין מתפרץ". אבל רגע – האמנם?
בני האדם הם המין הכי מתפרץ, פולש ומזיק.
מזמן שכחנו מה זה לחיות עם הטבע.
אז אני פה כדי להזכיר את זה.
דו ־ קיום אפשרי – אם רק נרצה. 🌿 מוזמנים להעביר את זה הלאה.
Comments