Why Jackals?

iritdrob
May 3
4 min read

Updated: Jul 27

לקריאה בעברית לחץ כאן

For as long as I can remember – I’ve loved nature.

People often say I’m a nature girl who got stuck in the city.

I also love capturing moments with my camera and revisiting them later.

Call it therapy, nostalgia, or just a reason to get up in the morning – one thing’s for sure: it fills me with joy.

I’m always looking for a quiet corner – among trees, near the water.

I can walk for hours, observing, exploring, listening to the sounds around me, and lose myself in photographing the tiniest creatures most of us might overlook.

Luckily, I live near Yarkon Park .This pocket of nature in the heart of the city has become my refuge – a peaceful, green, vibrant place.

Over time, I discovered an entire world of urban wildlife – birds, reptiles, frogs, turtles, and more.

I photograph them every day, learn about them, get excited – and most of all, fall in love.

But alongside all of this, I also witnessed damage to nature: tree cutting, aggressive pruning, reckless mowing, pollution in the Yarkon River, fishing, construction, light pollution, habitat destruction, and more.

Gradually, I understood – this has become my mission: to document what remains, protect it, raise awareness, and help bring about change.

And among all this – came the jackals.

I’ll tell the full story of my bond with the jackals in a separate post. Here, I want to focus on why I chose to become active on their behalf.

It began in 2016.

Two incidents, just a few weeks apart – changed something deep inside me.

The first incident: The Ramat Gan municipality captured and euthanized a trembling, sick jackal found in a yard in the Shikun Vatikim neighborhood.

I was devastated. I couldn’t understand how they had the authority to euthanize a jackal without clear justification.

Only after writing letters and speaking with the authorities did I begin to understand how complex the situation truly was.

I published a post about the incident, and it led to a news article.

🔗 [Link to article]

The second incident: A few weeks later, two unleashed dogs attacked a jackal and injured him so badly that he lay helpless on the ground.

I saw everything from behind a fence. I banged on it with my bag to scare the dogs away – and managed to drive them off.

They were wandering without an owner in a fenced area – which prevented me from getting in to help the jackal.

I tried contacting the authorities – the municipality said jackals were not its responsibility, and the Israel Nature and Parks Authority didn’t answer (it was a Saturday).

That’s when I realized: jackals fall between the cracks.

🔗 [Link to my post from that day]

Since then, some progress has been made in how authorities deal with urban jackals.

As part of my activity, I engage in:

Public awareness through social media
Liaising with municipalities, professionals, and nonprofits
Participating in exhibitions and photography competitions
Media publications
Writing formal letters, advising concerned residents, attending Knesset (parliament) committee meetings

And so, without really planning to – I became an activist.

Not just for protecting nature – but for the jackals, too.

Sadly, authorities don’t always choose to act in the jackals’ best interest – but rather respond to public pressure.

So I do everything I can to change public perception.

Because when people fear less – decision-makers start to listen differently.

And every photo, every story, every moment of empathy – brings us one step closer.

📷 Want to see for yourself?

👉 View the jackal photo gallery >>

English version – click here

למה דווקא תנים?

מאז שאני זוכרת את עצמי – אהבתי טבע.

אומרים עליי שאני ילדת טבע שנתקעה בעיר.

אני אוהבת גם ללכוד רגעים במצלמה ולהיזכר בהם. תקראו לזה תרפיה, נוסטלגיה, סיבה לקום בבוקר. דבר אחד בטוח - זה ממלא אותי.

אני תמיד מחפשת את הפינה השקטה - בין עצים, ליד המים.

הולכת במשך שעות ומתבוננת, חוקרת, מקשיבה לקולות מסביב ויכולה לשקוע במשך שעות בצילום של היצורים הכי קטנים שרובנו אולי מפספסים.

למזלי אני גרה ליד פארק הירקון. פנינת טבע הזו בלב העיר הפכה למפלט שלי – מקום שקט, ירוק, מלא חיים.

עם הזמן נחשפתי לעולם שלם של חיות בר עירוניות – ציפורים, זוחלים, צפרדעים, צבים ועוד – ואני מצלמת אותן יום-יום, לומדת עליהן, מתרגשת ובעיקר מתאהבת.

אבל לצד כל זה, נחשפתי גם לפגיעות בטבע: כריתות עצים, גיזומים אגרסיביים, כיסוח לא אחראי, זיהומים במי הירקון, דייג, בנייה, זיהום אור, הרס בתי גידול ועוד.

ולאט לאט, הבנתי – זו שליחות עבורי: לתעד את מה שנותר, להגן עליו, להעלות מודעות ולעשות שינוי.

ובתוך כל זה – הגיעו גם התנים.

על הרומן שלי עם התנים אני אספר בפוסט נפרד. כאן אני מתמקדת בשאלה – למה החלטתי להיות פעילה למענם.

זה התחיל ב-2016.

שני מקרים שהתרחשו בהפרש של שבועות ספורים – ושינו בי משהו עמוק.

המקרה הראשון: עיריית רמת גן לכדה והמיתָה תן רועד וחולה שהסתובב בחצר בשכונת שיכון ותיקים.

הייתי נסערת. לא הצלחתי להבין באיזו סמכות מחליטים להמית כך תן ללא סיבה מהותית.

רק אחרי מכתבים ושיחות עם הרשויות, הבנתי כמה המציאות מורכבת.

פרסמתי פוסט בנושא, ויצאה כתבה בנושא.

🔗 כתבה על המקרה

המקרה השני: שבועות לאחר מכן, שני כלבים משוחררים פצעו תן קשה כל כך עד ששכב על האדמה חסר אונים. ראיתי הכול מעבר לגדר, דפקתי עליה עם התיק כדי להרחיק את הכלבים והצלחתי לגרש אותם. הם שוטטו בלי בעלים באזור מגודר – מה שמנע ממני להיכנס ולעזור.

ניסיתי ליצור קשר עם הרשויות – העירייה אמרה שתנים אינם באחריותה, רשות הטבע והגנים – לא ענו (היה זה שבת), וכך הבנתי: תנים נופלים בין הכיסאות.

🔗 הפוסט שלי מאותו יום

מאז, דברים השתנו במידת מה מבחינת הטיפול של הרשויות בתנים.

במסגרת הפעילות שלי אני עוסקת ב: